מילים בשחור ולבן

בשעת לילה מאוחרת, שוטטתי בין תיקיות ישנות הקבורות עמוק בתוך קופסת הזיכרון הנייד, 

קראתי שירים וכתבי יד אחרים שנכתבו על ידי בשנים

שלפני לימודי הצילום בהדסה,

ולפתע תהיתי לאן נעלמו המילים מחיי ?

האם הצילום כבש בתוכי את מקומה של השראת האותיות? 

האם העיסוק בו אילץ אותי לבחור באופן לא מודע בין המילה לתמונה ?

ובו ברגע היכתה בי המשמעות של הקלישאה המוכרת ביותר בעולם

באופן שלא חשבתי עליו בעבר.


דקות ארוכות של הירהורים ופילוסופיה ללא תחתית הותירו אותי

עם הבנה אחת ידועה מראש. 

מרגע שגיליתי את הצילום והכנסתי אותו לחיי בשמחה ואהבה  

הוא התחבר כמעט מיידית עם כל חלקי הנפש שזעקו לצאת החוצה במילים,

הבנתי שהצילום הוא דרך נפלאה לבטא את עצמי החוצה

מבלי להסתכן בחשיפה שבכתיבה.

עד מהרה הוא ליקט מן התאים האפורים בראשי חצי יובל של זיכרונות

ודחס אותם לפורמט חזותי, דו-מימדי בגוונים של שחור ולבן,

מותיר מאחוריו את המילים שעוד ליוו אותו בתחילת דרכו. 


הפורמט הגדול שנכנס לחיי חשף בפניי  את הקסם במלוא הדרו,

ושבה אותי לצמיתות במציאות מדומה.

רק מה שמתרחש אל מול המצלמה שלי קורה באמת,

כל השאר זו אשלייה שממציא המוח האנושי כשריד פרמיטיבי

שנשאר מתקופת החיים שלפני עמיתיי הדמיוניים נייפס וטלבוט.

 

וכשהעבודות שלי מוצגות לראווה על הקיר,

אני מתמכרת לצילום באופן סופי ומוחלט וריאותיי מתמלאות בגאווה.

בפינת החדר ניצב דף לבן, ורצף מילים עליו, ארוכות וחסרות משמעות אמיתית,

כאלה שיכולות היו להתאים למבט שטחי ורפה ביצירת אמנות אקראית,

בראש הדף רשומות צמד המילים : "ארטיסט סטייטמנט".


בחדר החושך תליתי שלט: "יצאתי, מיד אשוב"