הכוח הנוסטלגי של הצילום

בכול ראשון האחרון של כל חודש, מתקיים ברחבי פירנצה שוק פשפשים

מסורתי, אליו מוציאים אנשים את הריהוט הישן, 

מציאות מן הארון של סבתא ועוד חפצים שאין להם צורך בהם. 

בין כל אלה, בדוכן של ארמנדו, גבר נאה שמכר מצלמות ישנות,

נתקלתי בערימה של זיכרונות.

תצלומים ישנים שאין להם בית, המוני פורטרטים של אנשים, משפחות

וחברים שאיש לא יודע מיהם ומתי בדיוק צולמו. 

כאשר שאלתי אותו, מהו מקור התמונות, הוא סיפר על חנות צילום

שהייתה למשפחתו, וכל התצלומים שייכים לאנשים שלא לקחו

את התמונות במשך כמעט חמישים שנה. החנות נסגרה לפני עשור,

אך הזיכרונות של האנשים עדין שם מחכים שמישהו ייקח אותם הביתה.

אני נזכרת בטקסט של סוזאן סונטאג שנחרט בזיכרוני:

"ימנו הם ימים נוסטלגיים והרגש מגביר את הנוסטלגיה"

הצילום מביא לחיינו רגע של אלמוות שחי עם התצלום.

בכול פעם שאנו מסתכלים באלבום התמונות,

נרקמת מחדש חוויה שסביר לא היתה קיימת בזמן הצילום,

ולעיתים, התמונות הן אלה המכתיבות לנו את החוויה.

ונשאלת השאלה: האם היינו זוכרים את החוויה גם ללא התצלום?

ואם כן, כמה פרטים ממנה היו מתפוררים אל הלא מודע?

אני חוזרת אל ארמנדו, הגבר מדוכן המצלמות בפירנצה,

שולפת תצלום אחד מן הערימה וקונה אותו תמורת 5 אירו סנט.

 אני מתפעלת מפיסת זיכרון שאני אוחזת בידי, התצלום מזכיר לי את ראשית הצילום,  

מבוים, אך בו בעת
גם מרגיש כפיסה חיה של מציאות גוועת. כעת הזיכרון הזה הוא שלי. . .